Loading...
האיבר
היפה ביותר
בגוף
הוא
התנועה...
The most beautiful
part
of the body
is
the movement...

מספר שירים של רירי סילביה מנור מנור, "נדודי עירות" ספריית הפועלים 2000

להתראות פליני

מאת רירי סילביה מנור: פרק לקריאה

אוטוביוגרפיה על ילדות ברומניה הקומוניסטית, יחסי אם-בת, עליה לישראל וקריירה ברפואה

רירי סילביה מנור ספר פרוזה ראשון
רירי סילביה מנור. ספר פרוזה ראשון

איש האחזקה של בניין המגורים פתח את שער החצר הפנימית ועמד המום. מה מחפשת שם הגברת האלגנטית? היא עמדה על יד מכל האשפה הענק של הבניין והביטה בו בריכוז. מסתכלת בפח כמו בבן אדם, חשב בלבו. "אלוהים אדירים, גברתי, הבהלת אותי! מה את מחפשת כאן?" קו מחשבותיי נקרע באחת. לבי ניתר לרגע. חשבתי, כמה שנים הייתי בעולם עצום עיניים? נרקיס השתקף במים ואני במכל אחסון האשפה ־ אבל הפעם בעיניים פקוחות לרווחה. כמה שהתאימה כאן המילה האנגלית בולשיט, רק שלא אתכופף יותר מדי מעל הפח. "את לא דיירת הבניין, מה את מחפשת כאן?" המשיך השרת לשאול. "כלום, אני לא מחפשת כלום," שילחתי מבט אחרון אל עבר מכל האשפה. "לא מחפשת כלום," חזרתי, ויצאתי לרחוב. בעצם, זה היה הרחוב שלי. בעצם, חזרתי למקום שאולי מעולם לא עזבתי. חשתי כאב לא מוגדר. זה היה הרחוב שלי מגיל תשע. הייתי נתקלת כאן בזיכרונות כפי שנתקלים באבני רחוב. זה היה ביתי ברחוב קליה ויקטוריה 128 א'. קומה ד'. דירה 24. שם גדלתי בודדה בדירה מלאת אנשים. בודדה? הייתי יושבת בחדרי, ומכל פינותיו חייכו אליי ספרים וחוברות. מהחלון ראיתי את העוברים והשבים ־ נמלים אלמוניות שהתרוצצו ברחוב קליה ויקטוריה.

ב-1961, כשהוריי עזבו את רומניה, הדירה נמכרה לרופא, אבל הוא לא רכש גם את כל מה שהתרחש שם; המפתחות נשארו עדיין אצלי, תלויים על קיר וירטואלי. האם אנחנו כותבים על דברים חסרי קיום כדי להתקיים למען עצמנו? זאת הייתה הדירה שבה אמי ישבה כל הזמן בבית. לא היה לי שום ספק שהיא אוהבת אותי מאוד, ברם תמיד חשתי אצלה איזה חסר לנוכח כל מה שהייתי אני, חסר שהרגשתי שעה אחרי שעה, יום אחרי יום. הייתי צריכה להפסיק לנסות להבין, אמרתי לעצמי. בגילי הייתי צריכה כבר לא לרצות להבין. דווקא עכשיו היה עליי להיות צעירה, עכשיו, כשאני כבר לא תלויה במראה הצעיר של פניי או בתרועתם של אחרים. הזמן היה צריך להעניק איזו חנינה לכל הפצעים מן העבר אשר עדיין פועמים בתוכי. ובכל זאת, כאשר חזרתי לבוקרשט כעבור שלושים שנה, הדבר הראשון שחפצתי היה לראות את חדרי, לבדוק את ההתאמה שבינו לבין החדר האחר, ההוא שבזיכרוני. שני עדים, זה מול זה, במשפט ציבורי. בחדר שבזיכרוני העולם הציג עצמו תמיד בצבעים משתנים, כבחור הצצה של צוללת, באורות שהתגנבו מלמעלה, בצלליות נעות. שם נבנו ארמונות חול על רצפת הפרקט כפי שנבנים על שפת הים. כאשר הילדות הסתיימה, חוטי החול קרסו על הרצפה והתפזרו בפינות החדר ובקמטי הזיכרון. אך כשנכנסתי לבניין, אחרי שנים רבות כל כך, לא ניגשתי למעלית, אלא לחצר. רציתי קודם כול לראות את המקום שבו חיטטתי בזבל, הזבל האין–סופי של בניין בן תשע קומות. פעם בשבוע היה מגיע עובד שהצית את האשפה שהצטברה בפח הזבל הענקי שבחצר הפנימית. בזמנים ההם אנשים אמרו שזורקים את הזבל למשרפה. למען האמת, מי שגרם לי לרצות כל כך לחזור לבוקרשט היה פדריקו פליני.

להתראות פליני מאת רירי סילביה מנור
צילום: באדיבות פרדס הוצאה לאור

לפני חודש צפיתי בסינמטק תל אביב בסרט רומא, סרט שכבר ראיתי בעבר. היה שם קטע שבו קבוצת פועלים חושפת חדר תת קרקעי שנשמר אטום כאלפיים שנה. על הקירות היו מצוירות דמויות בצבעים עזים ומדהימים. כשהמבט אחז בהן הדמויות כאילו זזו, עוררו סקרנות, גרמו לצופה להשתוקק לגלות את סודותיהן שהיו כמוסים במשך אלפיים שנה. אבל פתאום, עוד לפני שהצופה הצליח לראות בבירור את פניהן, תנועותיהן, בגדיהן, הן נעלמו, כאילו לא היו שם אלפיים שנה ועוד דקה אחת: הדקה הארוכה שבה חייכו אליי. פשוט לא היו עוד. פריצת האוויר הצח והאור החזק גרמו לפרסקות לאבד את צבעיהן. לאחר אלפיים שנה הדמויות נמוגו באחת, מלמעלה למטה, כאילו גל הרסני שטף אותן. מוות שני. הפעם סופי. ירדתי במרוצה במדרגות הסינמטק. הקטע המזעזע של מחיקת הדמויות המשיך להדהד במוחי, כאילו ציפור ענקית התיישבה על ראשי וניקרה אותו, אבל אחרי שבוע, כשכבר חשבתי שהדברים שבו למקומם בשלום, הכתה אותי שוב, כמו ברק משמים, תמונת החדר התת קרקעי והדמויות המרשימות שנמחקו מלמעלה למטה והפכו לצבע לבן, חסר משמעות. על כל פנים, לבן הוא תמיד משעמם. הבנתי פתאום שהדברים עשויים להתרחש גם בכיוון ההפוך, כשמדובר בתת הקרקע של ילדותך, שבה כל כך הרבה דברים נשכחים או מקושקשים או לא ברורים, תופסים עדיין קירות שלמים, לבנים, בזיכרון. עברו שלושים שנה מאז מות אבי וחמש שנים מיום פטירת אמי, ובכל זאת הוריי הם עדיין הדמויות הנוכחות והזרות ביותר בחיי. יש משפחות שיש להן סודות. אני סבלתי דווקא מהיעדר סודות. חשבתי שאם חוזרים על כל דבר באותן המילים, אני יודעת הכול. שזה פשוט. שחור ולבן. שחור או לבן. בבית שלנו סיפרו כל הזמן על העבר. תמיד באותן המילים. העבר היה העיר קראיובה,* אבל בעצם קראיובה הייתה ההווה. וקראיובה, כמו תמיד במצבים כאלה, לא הייתה רק קראיובה.

"הילדות? לוקח לנו עשרים שנה כדי ללמוד הכול," כתב פעם, אולי גם למעני, פדריקו פליני הגדול, "ואנו ממשיכים את שארית חיינו בניסיון להשתחרר מדברים שנחשבים לאסורים, מדעות קדומות, מחוקים קולקטיביים, מרעיונות שהוחדרו בנו... אנו זקוקים למחצית השנייה של חיינו כדי לתקן." אט–אט התחלתי להבין שרק אם אסע לבוקרשט של חדר ילדותי, רק אז יעלו שוב ־ אולי ־ על קירות זיכרוני, מלמטה למעלה, הדמויות הלבנות והשחורות הססגוניות שאסופות בתוכי במין קבר אחים; רק אם יופיעו שוב, בצבעיהן המקוריים, יוחזר לי משהו חשוב מאוד, שחשבתי שאבד, משהו שיסייע לי לשבור את צופני הסיפורים שסיפרתי לעצמי. התחלתי להאמין שעל הקיר הלבן שבזיכרוני יתחילו להופיע תמונות עתירות צבע, סוג של פליני הפוך. ואז אזכור גם את שש השנים הראשונות לחיי, תקופה ששכחתי לחלוטין, אבל שנותרה אי שם, בתת המודע, כמו מוקש שלא התפוצץ. מוקש שיתפוצץ באיחור. אולי.

*עיר ברומניה, בירת מחוז אולטניה

_____________________

"להתראות פליני", רירי סילביה מנור, פרדס הוצאה לאור, 362 עמודים, 88 שקלים